החלטה
לפניי בקשה שהגיש הנתבע (להלן: המבקש), שבגדרה הוא עתר לסילוק התובענה על הסף מחמת העדר סמכות מקומית, ולחילופין- להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט המוסמך.
המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה כספית על סך של 38,874 ₪, בגין חוב שהמבקש נותר חייב , כך נטען, עבור ביצוע עבודות אלומיניום וזכוכית.
המבקש הגיש את בקשתו דנן, בה הוא עותר לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות מקומית, ולחילופין- להעביר את הדיון בתיק לבית המשפט המוסמך בצפת . לטענתו, אין לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה, מאחר שהמקרה אינו נופל באף אחת מהחלופות המנויות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 ( להלן: התקנות).
המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת, כי אין בסיס לטענת המבקש וכי לבית משפט זה יש את הסמכות המקומית לדון בתובענה. זאת, כך נטען, מאחר שמקום יצירת ההתחייבות , שהינו מקום עסקה הרשום ומשרדיה, נמצא בכפר עראבה.
בתשובה לתגובה, חזר המבקש על טענותיו המועלות בבקשה והוסיף , כי מקום ההתחייבות הינו המקום שנועד לביצוע העבודה , קרי באחד הבתים שבשכונת נוף כינרת בעיר צפת. לחילופין, טוען המבקש, כי מקום ההתחייבות הינו בביתו שבחצור הגלגלית, אשר בו סוכמו פרטי העבודה ואף שולמה לנציג המשיבה את המקדמה על סך 8,000 ₪.
לאחר עיון בבקשה, בתגובה, בתשובה ובכל המסמכים הרלבנטיים נחה דעתי כי לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה, ולפיכך דין הבקשה להידחות.
לפני שאכנס לעובי הקורה, ראיתי להזכיר כי בתי המשפט קבעו רבות, שאין ליחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית. בימינו אלו המרחקים, שהם בלאו הכי קצרים, הפכו לעניין שולי, שאין זה ראוי להתלות בהם תוך השקעת מאמצים וזמן שיפוטי, שניתן וראוי לנצל לבירור הסכסוך לגופו ( רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז(4) 473).
באשר לענייננו, תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי " תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות".
ברע"א 6920/94 יאיר לוי נגד צבי פולג ואח', פ"ד מט(2) 731, התייחס בית המשפט העליון לסוגית הסמכות המקומית בתביעות כספיות וקבע, בין היתר, כי יש להתאים את הפרשנות של תקנה 3(א)(3) לדין המהותי : " הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך הדבר ניתן להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי". על סמך פרשנות זו נקבע, כי למקרה והתחייבות הנתבע הינה תשלום כספים לידי התובע, אזי תשלום זה יעשה במקום עסקו או מגוריו של הנושה- התובע, באם לא נקבע אחרת בהסכם, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 44 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
כך הוא המצב בענייננו. מעיון במסמכים שצירפו הצדדים לכתבי טענותיהם, עולה כי אין התייחסות כלשהי לסוגיית מקום ביצועם של התשלומים. בהעדר הסכמה לעניין מקום ביצוע התשלום עבור העבודות שעל פי הנטען בוצעו, היה על המבקש לשלם את התמורה במקום עסקיו של הנושה, קרי במשרדה של המשיבה- התובעת הנמצא בכפר עראבה. בכך די כדי להקנות לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה ( ראו: בר"ע (י-ם) 613/08 ארד נ' עיריית מודיעין ( פורסם במאגרים) ).
לאור כל האמור לעיל , אני קובע כי לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה מכוח תקנה 3(א)(3) לתקנות, ועל כן דין הבקשה להידחות.
המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך של 1,000 ₪.
המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, כ"ט תשרי תשע"ד, 03 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.